היסטוריה קצרה של מתיחת בטן (אבדומינופלסטיקה)

הניתוח המבוצע כיום לעיצוב קווי המתאר של הבטן החל כניתוח שחזורי, והבעיה שהגדירה את התפתחותו במשך מאה שנה הייתה בעיה לא זוהרת במיוחד: מה לעשות עם הטבור.

המאה התשע עשרה

ההליכים המוקדמים ביותר שדומים למתיחת בטן בוצעו במטופלים פצועים קשה. עודפי עור הבטן נכרתו ושימשו לכיסוי פצעים פתוחים. הטכניקה עבדה, אך לא ניתן היה לשמר את הטבור: הוא הוסר יחד עם הרקמה שנכרתה.

בסוף המאה התשע עשרה החלו מנתחים לבצע את אותה כריתה מסיבות אסתטיות. הטבור נותר בעיה, ותוצאה ללא טבור הייתה תוצאה בולטת לעין.

המאה העשרים

מנתחים צרפתים פיתחו את הפתרון: שילוב של חתכי מתלה אופקיים ואנכיים, במקום הסתמכות על חתך אופקי יחיד לרוחב הבטן. שילוב זה אפשר לשמר את הטבור במקומו בזמן שהעור שסביבו הוסר ונפרש מחדש.

מלחמת העולם הראשונה האיצה את השכלול, כפי שקרה בכירורגיה השחזורית בכלל. הטכניקה התפתחה במהירות בטיפול בחיילים פצועים, והיוותה את הבסיס לגישה המודרנית.

הניתוח המודרני

במהלך החלק המאוחר של המאה העשרים הוכרו השימושים האסתטיים כתחום בפני עצמו: מתיחה והחלקה של הבטן ולא כיסוי פצע. שיפורים במכשור, בטכניקה הסטרילית ובהרדמה קיצרו את ההחלמה ושיפרו את התוצאות.

כיום מקובלות שתי צורות:

• מתיחת בטן חלקית (מיני), דרך חתך קצר מעל אזור הערווה, המטפלת בבטן התחתונה ללא העתקת הטבור.
• מתיחת בטן מלאה, שבה מסירים שומן, מהדקים את שרירי הבטן ומעתיקים את מיקום הטבור.

ניתוחים משולבים

מתיחת בטן מבוצעת לעיתים קרובות לצד שאיבת שומן, עיצוב גוף, הגדלת חזה או הרמת חזה, במיוחד כאשר הבעיות נובעות מהריון או מירידה משמעותית במשקל. האם נכון לשלב ניתוחים תלוי במשך הניתוח ובמצב הבריאותי הכללי, וההחלטה מתקבלת בייעוץ.